לאחר שבית המשפט המחוזי פסל על הסף באוקטובר 2014 את השימוש של מר אברהם בן שושן בחברת ארנק לקבלת דמי ניהול מקרן תל אביב לפיתוח וקבע כי הלה שימש כמנכ”ל בפועל של האחרונה, מגיע פסק דין עלי בייגל, עם מסקנה הפוכה לגבי מקרה אחר של שימוש בחברת ארנק.

בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין עלי בייגל, בעניינו, מר בייגל הינו הבעלים של חברת “לירז שיווק” (להלן – “החברה הישנה“). החברה הישנה נכנסה לקשיים וצברה הפסדים רבים. לאור כך, בשנת 2003 גויס משקיע לחברה הישנה ולאור מצבה הפיננסי ביקש המשקיע להשקיע בחברה חדשה ולא בחברה הקיימת. באותה שנה הוקמה חברה חדשה (להלן – “החברה החדשה“) בבעלות מר בייגל והמשקיע. החברה החדשה עסקה בתחום עיסוקה של החברה הישנה.

באותו מועד נחתם הסכם למתן שירותי ניהול בין החברה הישנה, מר בייגל והחברה החדשה, שלפיו מר בייגל ייתן שירותי ניהול לחברה החדשה באמצעות החברה הישנה שהיתה עדיין בבעלותו המלאה.

בית המשפט במושבו של כב’ השופט גינת בחן את קיומם של יחסי עובד מעביד באמצעות המבחנים המקובלים. כב’ השופט גינת הגיע למסקנה כי מר בייגל לא היה כפוף לניהול הזמנים של החברה החדשה ולא לפיקוח או ביקורת מצידה באשר לעבודתו, ועל כן דחה את הטענה של פקיד השומה בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

השופט הוסיף כי גם קיומו של קשר אישי בין מר בייגל לחברה החדשה אין בו די כדי לקבוע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד . לחיזוק מסקנתו, הוא הצביע גם על כוונת הצדדים כפי שעולה מהניסוח המפורש בהסכם הניהול בין החברות, לפיו אין בכריתת ההסכם או בביצועו כדי ליצור יחסי עובד-מעביד בין החברה לבין מר בייגל או כל אדם אחר.

נראה כי גורם נוסף שהטה את כף המאזניים לטובת מר בייגל, הוא הדרישה של המשקיע שתוקם חברה חדשה, דרישה אשר גובתה בטעמים מסחריים מניחים את הדעת.

כב’ השופט חתם את פסק הדין באמירה בעלת משמעות כבירה:

“מתן שירותי הניהול באמצעות חברה, … מהווה דרך מקובלת בעולם העסקי, ויש בכך טעם מספק להעברת דמי הניהול מהחברה החדשה לחברה, ולא לידי המערער עצמו“.

עינינו רואות, ששאלת הלגיטימיות בשימוש בחברות ארנק נותרה בעינה, ובניגוד לקודם, פסק דין זה מצביע דווקא על גישה חיובית (בהתקיימם של תנאים מתאימים) של בית המשפט לנושא.

יובהר כי כל האמור באתר הינו בגדר מסירת מידע כללי ואין לראות במידע זה משום תחליף לחוות דעת או ייעוץ מקצועי כלשהו