טוען...

חומר מקצועי

קבוצות כדורגל – היבטים מיסויים

 

לאחרונה ניתנו 2 התייחסויות להיבטים המיסויים של קבוצות כדורגל, האחד מצד ועדה של רשות המיסים והשניה מצד ביהמ”ש העליון.

ועדת רשות המיסים

הועדה הוקמה בשנת 2013 כדי לגבש עמדה אחידה לכל מערכי המס ברשות המיסים בנושא הסיווג והמיסוי של קבוצות כדורגל. הועדה דנה בשאלה מהו מעמדן המיסויי של קבוצות כדורגל – האם מלכ”ר או עוסק?

לאחר פגישות עם גורמים שונים בענף וניתוח הדוחות הכספיים של קבוצות הכדורגל בישראל, המליצה הוָעדה שככלל, קבוצות הכדורגל בכל הליגות יסווגו כמלכ”ר ויחולו עליהן כל ההטבות והחובות שנובעים מכך, כגון חובת תשלום מס שכר לצד זכאות לבקשת אישור זיכוי ממס עבור תרומות לקבוצה (סעיף 46 לפקודת מס הכנסה).

יחד עם זאת, הועדה קבעה כי במקרים חריגים ניתן לסווג חלק מהקבוצות בליגת העל כעוסק מורשה בכפוף לקריטריונים הבאים (מדובר בקבוצות הבכירות שממומנות על ידי אנשים פרטיים):

1. היקף ההשקעה בקבוצה – עליו להיות גבוה פי כמה וכמה מתקציב המינימום שנקבע על ידי ההתאחדות לכדורגל מתוך שיקול שקבוצות שמושקע בהן הון רב הן בעלות פוטנציאל רווחיות גבוה.

2. מקור ההכנסות של הקבוצה הינו עסקי – מקור ההכנסות אינו מתמיכות גופים ציבוריים אלא ממקורות עסקיים כגון מכירת כרטיסים, מכירת זכויות שידור, מכירת שחקנים, השתתפות בתחרויות בחו”ל, מכירת מזכרות ומוצרים נלווים וכו’.

3. מבנה ארגוני – המבנה הארגוני של הקבוצה מאפיין מבנה של גוף עסקי ולא מלכ”ר לדג’ שדרה ניהולית רחבה, מערך מקצועי, מערך איתור שחקנים וכו’.

4. קיום תכנית עסקית להפקת רווחים.

5. היקף נמוך של מתנדבים המשמשים בתפקידים משמעותיים – הרוב המוחלט של בעלי התפקיד בקבוצה הם עובדים בשכר כמקובל במשק.

6. קיום רישיון בתוקף מטעם אופ”א UEFA ומטרה מוצהרת להשתתף במשחקים באירופה.

לעניין סיווג הקבוצות כמלכ”ר לעומת עוסק מורשה ישנה משמעות רבה לגבי תשלום מע”מ עסקאות וקיזוז מע”מ תשומות ובייחוד בכל הקשור לרכישת ומכירת שחקנים, ועל כך נדרש בית המשפט העליון בפס”ד בני יהודה ואח’:

פס”ד בני יהודה ואח’ (ע”א 7883/12)

באותו מקרה, נדונה השאלה, האם המערערות – קבוצות ספורט העוסקות בכדורגל ורשומות כמלכ”רים – שרכשו או שָאלו זכויות להעסקת שחקני כדורגל מקבוצות ספורט זרות בחו”ל, חייבות במע”מ בגין ייבוא נכסים בלתי-מוחשיים. חשוב להדגיש כי במקרה של רכישת שחקן זר מדובר בחבות מע”מ של מאות אלפי ש”ח.

המערערות טענו, בין היתר, כי המשמעות המשפטית של דרישת המשיב היא תשלום מע”מ עבור זכויות שימוש ומסחר בבני-אדם, וכי הזיקה הרלבנטית הנוגעת לשחקן היא מתן שירותים ולא רכישת נכס. דהיינו, הזכות אינה אלא שירות וככזו אינה יכולה להיות מיובאת.

לאחר שביהמ”ש המחוזי דחה את טענת הקבוצות תוך שהוא קובע, כי המונח “טובין” כולל כל נכס בלתי-מוחשי ובכלל זה את הזכויות הגלומות בכרטיס השחקן, ופסק כי ההתקשרות באשר להעברת או השאלת כרטיסי השחקן הינה בגדר ייבוא טובין בלתי-מוחשיים החייב במע”מ, הוגש ערעור לביהמ”ש העליון.

בית-המשפט העליון, דחה אף הוא את הערעור וקבע כי במסגרת ההסכמים רכשו הקבוצות – באופן קבוע או לתקופה קצובה ובהשאלה – זכות להעסקת השחקן על-ידן, זכות שהייתה מוקנית עד אז לקבוצות הזרות; וכי זכות זו היא בעלת ערך כלכלי ולכן נכללת בהגדרת “טובין” לפי חוק מע”מ. לאור קביעה זו המשיך השופט הנדל והחליט כי”זכות” זו אכן יובאה לישראל על-ידי המערערות ועל כן חייבת במע”מ.

יובהר כי כל האמור באתר הינו בגדר מסירת מידע כללי ואין לראות במידע זה משום תחליף לחוות דעת או ייעוץ מקצועי כלשהו
A